Ma'asser Cheni
Daf 19a
משנה: הַלּוּקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנִּיטְמָא יִיפָּדֶה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יִיקָּבֶר. אָֽמְרוּ לֹו לְרִבִּי יְהוּדָה מָה אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ שֶׁנִּטְמָא הֲרֵי זֶה נִפְדֶּה. הַלּוּקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנִּיטְמָא אֵינוֹ דִין שֶׁיִיפָּדֶה. אָמַר לָהֶן לֹא אִם אָמַרְתֶּם בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי עַצְמוֹ שֶׁכֵּן הוּא נִפְדֶּה בְּטָהוֹר וּבְרִחוּק מָקוֹם תֹּאמְרוּ בְּלָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁאֵינוֹ נִפְדֶּה בְּטָהוֹר וּבְרִיחוּק מָקוֹם. צְּבִי שֶׁלְּקָחוֹ בְכֶסֶף מַעֲשֵׂר וּמֵת יִיקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יִיפָּדֶה. לְקָחוֹ חַי וּשְׁחָטוֹ וְנִטְמָא יִיפָּדֶה. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יִיקָּבֵר. לְקָחוֹ שָׁחוּט וְנִטְמָא הֲרֵי הוּא לֹו כְפֵירוֹת. הַמַּשְׁאִיל קַנְקַן לְמַעֲשֵׂר שֵׁינִי אַף עַל פִּי שֶׁגָּפָן לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר. זָלַף לְתוֹכָן סְתָם עַד שֶׁלֹּא גָפָן לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר מִשֶּׁגָּפָן קָנָה מַעֲשֵׂר. עַד שֶׁלֹּא גָפָן עוֹלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה. מִשֶּׁגָּפָן מְקַדְּשׁוֹת כָּל שֶׁהֵן. עַד שֶׁלֹּא גָפָן תּוֹרֵם מֵאַחַת עַל הַכֹּל מִשֶּׁגָּפָן תּוֹרֵם מִכָּל אַחַת וְאַחַת. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים מְפַתֵּחַ וּמְעָרֶה לְגַת וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְפַתֵּחַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרוֹת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִימָּכֵר סְתוּמוֹת אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר פְּתוּחוֹת לֹא יָצָא הַקַּנְקַן לְחוּלִין. וְאִם רָצָא לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לִמְכּוֹר בְּמִידָּה יָצָא הַקַּנְקַן לְחוּלִין. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ חָבִית זוֹ אֲנִי מוֹכֵר לָךְ חוּץ מִקַּנְקַנֶּיהָ יָצָא הַקַּנְקַו לְחוּלִין.
Traduction
Les fruits achetés avec l’argent de 2e dîme qui sont devenus impurs (110)''Cf. Pessahim 36b et 38a; Baba Metsia 58a; Makot 19b; Sanhedrin 113a; Zevahim 49a'' peuvent être rachetés à nouveau; selon R. Juda, il faut les enterrer (ne plus rien en tirer). L’interlocuteur de R. Juda lui objecta ceci: de même que l’on peut racheter la 2e dîme elle-même qui est devenue impure, à plus forte raison doit-on pouvoir racheter à nouveau l’équivalent de la 2e dîme devenu impur. Non, réplique R. Juda: il est vrai que l’on rachète la 2e dîme en raison de l’éloignement, tandis que les fruits acquis pour le montant, fussent-ils purs, ne sont pas rachetés en raison de l’éloignement (il en sera donc de même en cas d’impureté). Lorsqu’un cerf acheté pour l’argent de 2e dîme est mort, il faut l’enterrer avec la peau (sans en tirer aucun parti); selon R. Simon, on peut vendre la dépouille (pouvant servir aux animaux). Si, après avoir été acquis vivant pour ce même argent et égorgé il est devenu impur, on le rachètera; selon R. Yossé, il faudra l’enterrer (sans nul profit). Si après l’avoir acheté déjà égorgé il devient impur, on le traite à l’égal des fruits de 2e dîme (comme au § précédent). Reprise. Si quelqu’un prête ses bouteilles pour les emplir de vin de 2e dîme, fussent-elles déjà bouchées, cela n’implique pas qu’elles sont forcément de 2e dîme (que la bouteille même soit sacrée). Si l’on y a introduit du vin ordinaire et qu’on le désigne comme 2e dîme avant de la boucher, la bouteille ne devient pas sacrée; si la désignation a eu lieu après le bouchage, le caractère sacré y est empreint. Avant de les boucher, elles sont annulées (s’il s’agit d’oblation sacerdotale) entre 101; mais une fois bouchées, elles restent sacrées, quelle que soit la quantité du mélange (116)Cf. ci-après, (Orla 3, 7). Avant qu’elles soient bouchées, on peut prendre l’une d’elles en oblation pour libérer tout; mais une fois bouchées, il faut libérer de l’oblation chacune d’elles séparément. Reprise. Lorsque de l’une on prend l’oblation pour libérer le tout, il faut, selon Shammaï, déboucher les bouteilles et les vider au réservoir; selon Hillel, on est dispensé de les vider, et il suffit de les ouvrir. Dans quel cas est-ce dit (117)Les bouteilles deviennent sacrées comme la 2e dîme, si la désignation a eu lieu après qu'elles étaient bouchées? Lorsqu’on a l’habitude de les vendre fermées (elles forment alors l’accessoire du vin); si donc on les ouvre, cela suffit pour distinguer la bouteille. Mais lorsque c’est l’usage de les vendre ouvertes et qu’elles sont fermées, elles font partie intégrante et ne passent pas au profane. Cependant, si le vendeur veut renchérir sur la prescription et spécifier qu’il vend le vin à la mesure, il est clair que la bouteille est distincte et peut servir au profane. R. Simon ajoute: de même si l’on offre à son prochain de lui vendre un tonneau de vin sans le contenant, ce dernier peut servir au profane.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הלקוח בכסף מעשר. פירות שלקחן בכסף מעשר שני בירושלים ונטמאו יפדה כדין מעשר עצמו:
ר' יהודה אומר יקבר. בגמרא קאמר טעמא דר' יהודה דדריש כסף ראשון ולא כסף שני כלומר פעם אחד מחללין הפירות על הכסף ולא הפירות שלקחן בכסף זה דכשהוא פודן על הכסף הוי ליה כסף שני:
לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן נפדה בטהור בריחוק מקום. כדכתיב וכי ירחק ממך המקום וגו' ונתת בכסף אבל הלקוח בכסף מעשר חוץ לירושלים אינו נפדה כשהוא טהור כדתנן בפ''ק הלוקח פירות שוגג וכו' מזיד יעלו ויאכלו במקום ואינו יכול לפדותן ואין הלכה כר' יהודה:
צבי שלקחו בכסף מעשר. כדתנן בפ''ק שלוקחין חיה מכסף מעשר לבשר תאוה ואם מת יקבר על ידי עורו כלומר עם עורו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כשאינם ראוים כלל כדהכא וכה''ג שאינן אלא לכלבים אבל אם ראוים קצת למאכל אדם אפי' ע''י הדחק פודין כדתנן לעיל בפרק ב כרשיני מעשר שנטמאו לדברי חכמים יפדו:
ר''ש אומר יפדה. קסבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואין הלכה כר''ש:
לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה. כשאר פירות הלקוחין בכסף מעשר והכא לא פליג ר' יהודה משום דכשלקחו חי היה יכול להוליכו בכל מקום שירצה ואין לו ריחוק מקום:
ר' יוסי אומר יקבר. דמחמיר טפי מר' יהודה וס''ל דלעולם הוי כפירות הלקוחין בכסף מעשר:
לקחו שחוט ונטמא הרי הוא כפירות. שנחלקו בהן ר' יהודה וחכמים לעיל והלכה כת''ק:
מתני' המשאיל קנקן למעשר שני. שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל את הקנקנים שלו כדי להכניס בהן אותו יין:
אע''פ שגפן. שסתם את פיהם לאחר שמילאן לא קנה מעשר את הקנקנים ואין נתפסים בקדושת מעשר:
זלף לתוכן סתם. כנס יין לתוכם סתם:
עד שלא גפן לא קנה מעשר. בגמ' מפרש דה''ק אם עד שלא גפן קרא שם ועשהו מעשר לא קנה מעשר את הקנקנים אין הקנקנים שייכים להמעשר אבל אם לאחר שגפן קרא שם להמעשר הרי הקנקנים ג''כ בכלל קריאת השם שנתנם להמעשר וקנה מעשר אותן וצריך למכרם ולאכול בדמיהן בירושלים כדין מע''ש:
עד שלא גפן עולות באחד ומאה. כלומר וכן הדין בתרומה אם עד שלא גפן קרא שם לאחת מהן לתרומה ונתערבה זו של תרומה במאה של חולין עולות באחד ומאה כדין תרומה שעולה באחד ומאה ואם משגפן קרא שם תרומה עליה מקדשות בכל שהן כדין חבית סתומה של תרומה שנתערבה אפי' באלף של חולין מדמעת כולן דחבית סתומה חשיבא ולא בטלה וצריך למכרן כולן לכהן דמי תרומה חוץ מאחת מהן שנוטל הכהן בלא דמים כדין דימוע של תרומה:
עד שלא גפן תורם מאחת על הכל. וכן הדין בתחלה כשרוצה לקרות שם לתרומה ועד שלא גפן קורא שם ותורם מאחת על הכל ומשגפן ורוצה לקרות שם תרומה תורם מכל אחת ואחת דמכיון שסתם אותן כל אחת ואחת בפני עצמה חשיבא ולא הוי מן המוקף הלכך תורם מכל אחת ואחת:
מתני' בית שמאי אומרים מפתח ומערה לגת. בגמרא פליגי אמוראי בפירושא דהך מילתא דחד אמר על הרישא ואמתני' דלעיל קאי דקתני משגפן תורם מכל אחת ואחת ואם רוצה לתרום מאחת על כולן ב''ש אומרים מפתח אותן ומערה לגת ואז תורם אחת על הכל וב''ה אומרים די בפתיחה ואין צריך לערות אותן. וחד אמר על ענינא דסיפא קאי דבמוכר איירי והאי פירושא עיקר דהשתא שייך שפיר האי בד''א דאבתרה וה''פ ב''ש אומרים מפתח ומערה לגת. בלוקח קנקנים סתומות איירי דהדין בהן דיצא הקנקן לחולין כדתנן בפ''ק ואם רוצה המוכר שלא יצא הקנקן לחולין שלא יהא נבלע בדמי היין ויהי' צריך הלוקח לקנות הקנקן מפתח ומערה לגת וב''ה אומרים שא''צ לערות אלא במפתח סגי:
בד''א. דלב''ה מיהת צריך לפתוח אותן במקום שדרכן למכור סתומות דאם אינו מפתח יוצא הקנקן לחולין אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות אפי' עכשיו מוכרן סתומות א''צ לפתוח אותן ולא יצא הקנקן לחולין וכדתנן נמי להא בפ''ק:
אבל אם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה. כלומר שהמוכר רוצה להחמיר על עצמו שלא יצטרך הלוקח לתת לו דמי הקנקן ומוכר את היין שבו במדה בכך וכך מדות שיש בקנקן אז יצא הקנקן לחולין לפי שנבלע בדמי היין דהואיל ואומר לו כך וכך מדות יין יש בו הרי הקנקן ג''כ בכלל הקנייה ויצא לחולין וא''צ לעשות דמים בעד הקנקן כדי לאכול דמיו בקדושת מעשר משום שהמוכר גילה דעתו שהקנקן בכלל הדמי מעשר שנתן לו:
ר''ש אומר וכו'. כלומר דר''ש בא להוסיף שאף שאומר לו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה שאני משייר הקנקן בשביל שהנחתי רביעית יין חולין שלי שיש בה אעפ''כ יצא הקנקן לחולין שנבלע בדמי המעשר שנתן לו זה:
הלכה: מַה טַעְמָא דְּרִבִּי יוּדָה. כֶּסֶף רִאשׁוֹן וְלֹא כֶסֶף שֵׁינִי. אֶלָּא מִן מָה דְּאִינּוּן מֵתִיבִין לֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֵר הוּא מוֹתִיב לוֹן מִקַּל וָחוֹמֵר.
Traduction
Quel est le motif de R. Juda (qui défend d’en tirer aucun profit)? C’est que, dit-il, on peut bien tirer parti du premier argent échangé, non du second (111)Provenant du rachat de fruits achetés avec de l'argent, provenant lui-même déjà d'un échange de 2e dîme. Cf. Sifri, section Reéh, n° 107, selon le texte biblique; mais, de plus il a une autre raison, et puisque les autres rabbins lui opposent un raisonnement par a fortiori, il y réplique de la même façon.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מ''ט דרבי יהודה כסף ראשון וכו'. כדפרישית במתני' והכי דריש לה בספרי פ' ראה:
אלא מן מה דאינון מתיבין ליה מק''ו וכו'. כלומר והא דלא השיב כן לחכמים משום דהואיל ואינהו השיבו לו מהק''ו ממעשר עצמו לפיכך הוא השיב להן ג''כ מק''ו כלומר תשובה על האי ק''ו דאיכא למיפרך אף לדבריכם דלית לכו האי דרשא:
רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן צְבִי עָשׂוּ כְקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת לִטְעוֹן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.
Traduction
R. Yossé dit au nom de R. Yohanan: le cerf a été considéré à l’égal des saintetés faisant partie des revenus du Temple, en ce sens qu’il faut le présenter et l’estimer (112)C'est impossible dès qu'il est mort. Voir Temoura, 32b, d'après (Lv ib., 11et 12.
Pnei Moshe non traduit
צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה. כלומר הואיל והוא קדשי בדק הבית וטעון העמדה והערכה לפיכך משמת אין לו פדייה ויקבר ור''ש לטעמיה דס''ל בפ''ז דתמורה קדשי בדק הבית אם מתו יפדו דאינן בכלל העמדה והערכה:
רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא נִטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה וּפְדָיוֹ וְחָזַר וְנִיטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה. 19a נֹאמַר אִם הָיוּ הַמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת קַייָמוֹת מְחַלֵּל עֲלֵיהֶן וְאִם לָאו אֵינוֹ מְחַלֵּל עֲלֵיהֶן. וְאֵין לוֹקִין לֹא עַל הַמָּעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת וְלֹא עַל הַמָּעוֹת הַשְּׁנִיּוֹת. רִבִּי יוֹנָה בָעֵי אַף לְלוֹקֵחַ כֵּן. אָמַר רִבִּי מָנָא מְחִיצָה תוֹפֶסֶת וְהַלּוֹקֵחַ תוֹפֵס. כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בִּמְחִיצָתָהּ כָּךְ נֶאֱמַר בְּלוֹקֵחַ.
Traduction
R. Hiya b. Ada observa en présence de R. Mena: Lorsque des produits sont devenus impurs au second degré et qu’ils ont été rachetés (ce qui légalement ne doit pas avoir lieu pour l’impureté secondaire, bien qu’alors le rachat accompli soit effectif) et qu’ensuite ils le sont devenus au premier degré, on raisonnera ainsi: si le premier argent ayant servi à l’échange subsiste encore en son premier état profane (le premier échange n’étant pas effectué), l’échange définitif légal se fera contre cet argent (pour l’impureté réelle, survenue plus tard); au cas contraire, l’échange final n’aura pas lieu de cette façon rétroactive (et on rachètera avec d’autre argent). En aucun cas, ni pour le premier argent (108)En ce cas, le rachat n'est pas légal, puisqu'il est légalement permis de consommer ce produit racheté impur au 2e degré, ni pour le second (109)L'argent du premier échange n'étant pas strictement consacré, le second ne l'est pas non plus, on n’est passible de la peine des coups de lanière, si l’on en consomme au dehors. R. Yona observa qu’il en est de même pour l’acquisition faite au loin. C’est que, dit R. Mena, l’enceinte et l’acquisition entraînent au même titre l’obligation de seconde dîme pour les produits; et ce que l’on a dit pour l’enceinte s’applique aussi à l’acquéreur (dans les deux cas, le rachat n’est pas admis).
Pnei Moshe non traduit
נטמא בולד הטומאה. בפנים ופדיו וחזר ונטמא באב הטומאה מהו מי אמרינן הואיל ועכשיו טמא באב הטומאה יש לו תקנה להוציאו לחוץ ואם צריך לחזור ולפדותו או לא:
נאמר. דמסתברא דכך הוא אם המעות הראשונות שפדה עליהן קיימות חוזר ומחלל עליהן ומוציאו לחוץ ואם לאו אינו מחלל עליהן כלומר דצריך לחזור ולפדותו ואע''פ שכבר נפדה וכן א''צ עכשיו לאכלו בפנים דוקא דמה שחוזר ומחלל אינו אלא חומרא בעלמא:
ואין לוקין וכו'. כלומר שאם הוציא מעות הפדיון חוץ לירושלים והוציאן שם אין לוקין עליהן לפי שאין לוקין אלא על המעשר שני עצמו שהכניסו לירושלים ויצא ואכלו בחוץ בלא פדייה:
רבי יונה בעי אף ללוקח כן. הך בעיא אליבא דב''ש היא דקסברי דמחיצה קולטת ואפי' לשנטמא בולד הטומאה אם נאמר אף לענין לוקח כן דקי''ל דמעשר שני אין מוכרין אותו ואם עבר ומכרו אם מוציאין המעות מיד הלוקח או לא וא''ר מנא מסתברא מחיצה תופסת והלוקח תופס כשם שנא' במחיצתה דאם עבר והכניס הטמא תופסת כך נאמר בלוקח דאין מוציאין מידו:
Ma'asser Cheni
Daf 19b
רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא 19b בְהֵמָה טְמֵיאָה מַהוּ שֶׁתִּיטְעַן עֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. אָמַר לֵיהּ אִילוּלֵי דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן חַיָּה טְהוֹרָה אֵינָהּ טְעוּנָה עֲמָדָה וְהַעֲרָכָה בְּהֵמָה טְמֵיאָה לֹא. אָמַר רִבִּי הִילָא וְתַנֵּי כֵן וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ. מַה בְּהֵמָה טְמֵיאָה מְיוּחֶדֶת שֶׁשָּׁוָה שְׁעַת פִּדְיוֹנָהּ לִשְׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ. אַף אֲנִי אַרְבֶּה אֶת הַמֵּיתָה שֶׁשָּׁוָה שְׁעַת פִּדְיוֹנָהּ לִשְׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ. וּמוֹצִיא אֶת שֶׁאָמַר הֲרֵי זֶה הֶקְדֵּשׁ וּמֵיתָה שֶׁלֹּא שָׁוָות שְׁעַת פִּדְיוֹנָהּ לִשְׁעַת הֶקְדֵּישָׁהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן חֲמוֹר מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָּהּ. וְחָלָב לָאו כְּמֵיתָה הִיא. וְכָל שֶׁהוּא טָעוּן פִּדְיוֹן מוֹעֲלִין בּוֹ. אִין תִּפְתְּרִינֵיהּ לְשֵׁם הִילְכוֹת מֵיתָה לֹא יָכִיל דְּתַנִינָן חֲמוֹר. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא תִּיפְתָּר כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת אֵין טְעוּנִין עֲמָדָה וְהַעֲרָכָה. אָמַר לֵיהּ אִין כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן לָמָּה לִי חֲמוֹר אֲפִילוּ שְׁאָר כָּל בְּהֵמָה.
Traduction
Mais, demanda R. Jérémie, en présence de R. Zeira, est-ce qu’un animal impur (consacré aux usages des cohanim) a aussi besoin d’être présenté et estimé? Certes, répondit-il. Si R. Yossé dit au nom de R. Yohanan qu’un animal sauvage pur n’a pas besoin d’être présenté et estimé, on ne l’eût pas exigé non plus pour l’animal impur (mais l’inverse à lieu). En effet, dit R. Ila, on a enseigné que l’on tire du verset (Lv 27, 27) S’il s’agit d’un animal impur on le rachètera selon l’estimation, cette déduction: de même que pour l’animal impur il y a cela de particulier qu’il y a égalité entre l’heure du rachat et celle de la consécration (étant aussi inapte à l’autel avant qu’après cet acte), on peut de même y comprendre le cas où cette bête morte a été consacrée, en disant qu’il y a aussi égalité entre l’heure du rachat et celle de la consécration (113)''On devra donc la racheter et dire que si celle avait survécu à la consécration, on la rachéterait; de même, si elle a été consacrée après sa mort, sans se préoccuper de l'impossibilité de la présentation'', tandis que l’on exclut celui qui vient de consacrer la bête encore en vie et morte après; pour ce dernier cas de mort, l’heure du rachat et celle de la consécration ne seront pas égale (et le rachat ne peut plus avoir lieu). En effet, dit R. Yossé, une Mishna (114)Traité Méila, 3, 5 confirme cette explication, en disant: ''C’est une prévarication de tirer parti d’une ânesse consacrée au Temple, ou même de son lait''. Or, pour le lait, on ne saurait pas plus que la bête morte la présenter au Temple, et pourtant du moment qu’il y a la défense de prévarication, il y a aussi l’obligation du rachat (donc, ce dernier est admissible, même lorsqu’il n’y a pas de présentation). Toutefois, fut-il ajouté, on ne saurait rien conclure de cette Mishna au sujet de la bête morte, puisqu’il est question d’une ânesse vivante (pouvant être présentée), puis de son lait (non présentable). Aussi, R. Hanina dit en présence de R. Mena: cette Mishna est justifiable selon R. Simon, qui ne distingue pas entre la possibilité de présenter, ou non (115)Mishna, (Temoura 7, 3). S’il en est ainsi, répliqua-t-il, et que cette Mishna est de l’avis de R. Simon, à quoi bon parler d’une ânesse (impure); il en serait de même de tout animal pur (puisque selon lui, le terme biblique impur indique une défectuosité qui serait advenue; c’est donc conforme aux autres rabbins).
Pnei Moshe non traduit
בהמה טמאה מהו שתיטען העמדה והערכה. הואיל ואינה אלא לקדשי בדק הבית וקס''ד דמה דאמר ר' יוחנן עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה דוקא במת קאמר דא''א לקיים בו העמדה והערכה הלכך מעכב ואינו יכול לפדותו ויקבר אבל בהמה טמאה דאפשר לקיים בה ובעי מהו שתיטען העמדה והערכה כלומר דמעכב בה:
א''ל מאי תיבעי לך אילולי דאמר ר' יוסי בשם רבי יוחנן וכו'. האי אילולי כמו אילו מיתפרשא כלומר אילו הוה אמר חיה טהורה אינה טעונה העמדה והערכה שפיר הוה מדייקת איפכא הא בהמה טמאה לא אמר א''כ הטעם לאו משום דקדשי ב''ה לא היה בכלל העמדה והערכה דאי הכי לימא סתם קדשי בדק הבית אינם טעונים העמדה והערכה אבל השתא דקאמר חיה טהורה עשו אותה כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה א''כ ש''מ דכל קדשי בדק הבית טעונין העמדה והערכה. א''נ יש לפרש דכולא שמעתתא בקדשי בדק הבית שמתו מיירי והיינו דאמר ר' יוחנן חיה טהורה עשו כקדשי בדק הבית ולא קאמר סתם דהא ודאי חיה קדשי ב''ה היא אלא משום דשאר קדשי ב''ה דוקא אם מתו אחר שהקדישן אין להן פדיון אבל אם הקדישה מתה יש להן פדיון כדלקמן לפיכך אמר כקדשי ב''ה כלומר כדין קדשי בדק הבית שמתו אחר שהקדישן כדמיירי במתני' לפיכך אין לה פדיון ובעי ר' ירמיה אם בהמה טמאה נמי הדין כן או דילמא דמחשבינן להקדישה כשהיא מתה ויש לה פדיון ואינה טעונה העמדה והערכה והשיב לו ר''ז אילו אמר ר' יוחנן דחיה טהורה אינה טעונה העמדה והערכה כשהקדישה מתה שפיר דהוה מבעי לך דאפשר בהמה טמאה לא אלא אפי' הקדישה מתה יש לה פדיון אבל עכשיו דלא איירי ר' יוחנן כלל בהקדישה מתה אלא אמתני' קאי דמיירי בהקדיש ואח''כ מת דטעון העמדה והערכה ואין לו פדיון וא''כ בבהמה טמאה נמי הדין כן דמאי שנא. והשתא שייך שפיר הא דבתרה:
ותני כן. בת''כ פ' בחוקותי דדריש קרא ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך והכי איתא התם טמאה לרבות את המתה יכול אפי' אמר ה''ז הקדש ומתה תפדה ת''ל והעריך את שיש לו עמידה יש לו הערכה ואת שאין לו עמידה אין לו הערכה מנין לרבות את המתה ולהוציא את שאמר ה''ז הקדש ומתה אחר שריבה הכתוב ומיעט הרי אנו למדין אותה מבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אלמא דכל היכא שמתה בשעת הקדישה יש לה פדיון ואינה טעונה העמדה והערכה ואם הקדישה ואח''כ מתה אין לה פדיון ובהמה טמאה לעולם שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה:
מתני' אמרה כן. דהקדישה מתה יש לה פדיון דתנינן בפ''ו דמעילה חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה מעיקרא היא דהא לא שייך ביה העמדה וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו וא''כ מדמועלין בו יש לו פדיון אלמא מתה מעיקרא לא בעי העמדה והערכה:
אין תיפתרינה משום הילכת מיתה. כלומר ואם דבעית למידחי ולומר דלעולם בעלמא מתה מעיקרא לא שמעינן מהאי מתני' והא דמועלין בחלב טעמא לאו משום חלב עצמו הוא אלא משום החמור הוא דיש בו הילכת מיתה דהרי שוה שעת פדיון כשעת הקדש וכיון שנהנה מן החלב כנהנה מן החמור הוא והלכך מועלין דהא ודאי חמור עצמו יש לו פדיון דבהדיא כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך אלא דאנן בעינן למילף דבעלמא נמי מתה מעיקרא יש לה פדיון והלכך מצית למידחי דמחלב לא שמעינן מידי דטעמא משום החמור עצמו דיש בה הלכות מיתה:
לא יכיל דתנינן חמור. כלומר הא לא מצית אמרת הכי דהא תנינן חמור מועלין בו ובחלבו וכיון דקתני בהדיא ובאנפי נפשיה חמור מועלין בו ש''מ דטעמא דחלב לאו משום כנהנה מהחמור הוא דאי הכי ליתני חמור מועלין בחלבה אלא ע''כ הא דמועלין בחלב משום דידיה הוא וש''מ דבעלמא נמי מתה מעיקרא יש לה פדיון:
תיפתר כר''ש. ומנא לך לאוכוחי מהאי מתני' דילמא כר''ש אתיא דלא בעי העמדה והערכה בקדשי ב''ה והשיב לו אם כר''ש מאי שנא חמור דנקט משאר כל בהמה טמאה אלא ודאי הא דנקט חמור משום החלב הוא דנקט שכן דרך לשתותו לרפואה ולאשמועינן דמועלין בחלב בפני עצמו ולא דטעמיה דהוי כנהנה מן החמור וכדאמרן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source